החלטה בתיק בש"א 109/06

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת בתיק עב 1212/04 (בפני כב' השופט חיים ארמון). פסק הדין ניתן ביום 4.12.05. המשיבה בבקשה זו הגישה הודעת ערעור על פסק הדין ביום 2.1.06. הבקשה שבפני הוגשה ביום 16.1.06.

2.      בפתח הדברים אקדים ואומר כי הצדדים נחלקו בסוגיית המועד בו הומצאה למבקש הודעת הערעור. ב"כ המבקש טען כי הבקשה מוגשת מטעמי זהירות משום שטרם חלף המועד:

2.1.   בבקשה טען ב"כ המבקש כי כתב הערעור נשלח ממשרדו של ב"כ המשיבה בשלהי חודש דצמבר 2005, ונתקבל במשרדו בדואר רשום בתחילת חודש ינואר 2006, ללא חותמת של בית הדין או מדבקה המציינת את מספר התיק. ב"כ המבקש העריך כי כתב הערעור נתקבל במשרדו רק ביום 5.1.06, כיוון שעבר למשרד אחר, וכתובתו השתנתה. עוד טען ב"כ המבקש שכיוון שהיה חולה באותה עת, הידיעה על הגשת הערעור הגיעה אליו רק ביום 8 או 9 בחודש ינואר 2006.

2.2.   המשיבה טוענת כי הודעת הערעור נשלחה אל בית הדין ביום 26.12.05, והתקבלה ביום 2.1.06. ביום 26.12.05 נשלחה הודעת הערעור גם אל ב"כ המבקש, וזו התקבלה במשרדו ביום 29.12.05 (צורף אישור מסירה). כיוון שכך, היה על המבקש להגיש את הערעור שכנגד תוך 10 ימים ממועד ההמצאה, קרי עד ליום 8.1.06 (בהתחשב בעובדה שיום 7.1.06 חל בשבת).

2.3.   המבקש הגיב לתגובת המשיבה וטען כי אישור המסירה אשר צירפה המשיבה לתגובתה כלל אינו מתייחס להודעת הערעור, אלא למכתב אשר נשלח למשרדו של ב"כ המבקש בענין גמר חשבון שנערך בהתאם לפסק הדין. המבקש אף צירף אישור מסירה בדואר רשום, ממנו עולה כי ביום 3.1.06 נשלח אליו על ידי ב"כ המשיבה דבר דואר, אשר נתקבל במשרדו של ב"כ המבקש ביום 8.1.06.

3.      לאחר עיון בבקשה ובתגובות החלטתי שלא להכריע במחלוקת העובדתית, אם כי יאמר מיד שלכאורה נראת לנו יותר עמדת ב"כ המשיבה אשר עולה בקנה אחד יותר עם עמדתו הראשונית של ב"כ המבקש. החלטתי שלא להכריע משני טעמים: הראשון, ממילא בהתחשב בעמדת המבקש (קבלת הודעת הערעור ביום 5.1.06) הבקשה הוגשה באיחור. השני, גם אם אקבל את גרסת המשיבה שוכנעתי שקיים טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור שכנגד.

4.      על פי תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 (להלן - תקנות בית הדין) המועד להגשת ערעור שכנגד הוא עשרה ימים מן היום שבו הומצא למשיב כתב  הערעור על ידי המערער, כאמור בתקנה 98 לתקנות בית הדין. מועד זה הינו קצר משמעותית מהמועד הקצוב בתקנות סדר הדין האזרחי להגשת ערעור שכנגד (30 ימים). עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה " מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא .

5.      על פי פסיקת בית המשפט העליון   " ... קיומו של הליך תלוי ועומד באותו עניין בפני בית משפט מהווה טעם מיוחד למתן ארכה. בשל כך, במקרה כזה, הדגש הוא על קיומו של טעם סביר לאיחור, ואף אם טעם זה אינו מהווה, כשלעצמו, טעם מיוחד למתן ארכה, הרי שבשים לב לקיומו של הליך תלוי ועומד בבית המשפט, די בו בדרך כלל כדי להצדיק מתן ארכה". גם בבית דין זה נפסק כי : "...יש ומשקלם המצטבר של מספר טעמים, אשר כל אחד מהם, לכשעצמו, אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, עולה לכדי טעם מיוחד כאשר מצרפים אותם יחד... הליך התלוי ועומד לפני בית הדין מהווה טעם אשר בצירופו לטעמים אחרים יכולים אלה להוות טעם מיוחד להארכת המועד, במיוחד במקרה שלפנינו בו מדובר באותם צדדים, כששני ההליכים מכוונים כלפי אותו ערעור על פסק דין..." .

6.      עולה כי כאשר מדובר בהארכת מועד להגשת ערעור שכנגד, די בקיומו של טעם סביר לאיחור כדי להצדיק מתן ארכה. להלן אבחן האם התקיים טעם סביר כזה. ב"כ המשיב תולה את האיחור במחלתו וחילופי המשרד אשר הביאו לכך שבפועל רק ביום 8.1.06 או 9.1.06 הגיעה הודעת הערעור לידיעתו. ברגיל ספק אם נסיבות שכאלה יוכרו כטעם מיוחד באשר מצופה מב"כ לברר את מועד ההמצאה ולפעול בהתאם (כגון: הגשת בקשה דחופה להארכת מועד ו/או כיוצ"ב אשר יעמידו את הצד השני על הכוונה להגיש ערעור). יחד עם זאת במקרה זה כאמור אין נדרש טעם מיוחד אלא טעם סביר לאיחור, וטעם כזה בשילוב פרק הזמן הקצר להגשת הערעור שכנגד יכול ויחשב כטעם סביר.

7.      זאת ועוד, כפי שנפסק על ידי בית המשפט העליון, במקרים מסויימים, "חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה"(בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד (4), 702). כאשר שוקלים את חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה, יש להביא בחשבון את סיכויי הערעור. ואכן, בפסיקת בית דין זה נקבע כי סיכויי הערעור מהווים שיקול שיש להביאו בחשבון בהליך שעניינו הארכת מועד להגשת ערעור או להגשת בקשת רשות ערעור (דב"ע 8/98- 9 סיגל עזר נ' תנופה שירותי כ"א ואחזקות (1991) בע"מ). בית הדין קמא מצא כי המבקש פוטר שלא כדין וכי הוא זכאי לשישה חודשי משכורת כפיצוי. עוד נקבע כי המבקש זכאי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור מופחת. יחד עם זאת בית הדין פסק למשיב רק "סכום אחד" כ"פיצויי הלנה". בסעיף 51 לפסק הדין מובהר שהדבר נעשה בהתאם להצהרתו של המבקש לפיה אם יקבל פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מלאים, הוא יראה בכך כפיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב. טוען המבקש כי נגרם לו עיוות דין, שכן הסכמתו היתה רק למקרה בו יפסקו מלוא פיצויי ההלנה המלאים, ולא למקרה בו הם יופחתו. במקרה כזה היה על בית הדין לפסוק לו גם את הפיצוי בגין פיטורים שלא כדין - פיצוי שבית הדין קבע כי המבקש זכאי לו. טענות המבקש בענין זה הן טענות עם טעם באשר לא נפסק לו פיצוי בגין רכיב תביעה לגביו הוא נמצא זכאי.

8.      לאור כל הטעמים דלעיל שוכנעתי כי מתקיים טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור שכנגד של המבקש על פסק דינו של בית הדין קמא. המזכירות תרשום את הערעור שכנגד, בכפוף להסדרת תשלום האגרה תוך 14 ימים ממועד קבלת ההחלטה.

9.      בנסיבות הענין, לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום ל' בשבט, תשס"ו (28 בפברואר 2006), בהעדר הצדדים .

_____________

אילן איטח,  רשם